שי שואקה | גוף פחם

בעבודה שלי יש שילוב של ניגודים - בין משהו מכני ואוטומטי מצד אחד ליצרי וחסר צורה מצד שני, במה שאני עושה יש חזרתיות ודינמיות, פתאום נוספים דברים חדשים על הדף באופן ספונטני; שילוב של טכניקות ציור, סוגי קווים, הפשטה ושטיחות שמציצים מתוכה במבט שני, פרטים ריאליסטים מוכרים כמו עין, יד וכדומה - איברים של גוף. מדי פעם אני עוצרת, מסתכלת מרחוק וחושבת איך לשמור על ההרמוניה בציור. יש גם חלקים בציור שההרמוניה מתקיימת מעצמה והקווים שציירתי בצד אחד של הציור מתחברים לי עם הצד האחר. כשאני מציירת אני מנסה לבטא ולהוציא לאור את התסכול, העצב, והשמחה שלי ורגשות שיש לי בזמן העבודה עצמה, ממש כמו אלה שאנחנו משחררים כשאנחנו בוכים, רוקדים, שרים ומנגנים.

הפרויקט הזה עבורי הוא בין השתטות לבדיקת גבולות של העולם מסביבי; לא פעם כשהייתי מציירת היו מרימים גבה ושואלים אותי ״מה זה?״ או ״מה את עושה?״. למרות שכבר היו אמנים כמו פולוק, קנדינסקי ואחרים שציירו באופן מופשט, עדיין זה נחשב פחות מקובל ופחות קל לעיכול כמו ציור שנאחז במציאות הממשית. כך אני מתמודדת עם התגובה של הסביבה (ולמעשה עם עצמי), אני מנסה עכשיו להישאר נאמנה לדברים שאני עושה, להיות חופשיה יותר להשתחרר ממחסומים.

רוני גבריאלי | דיאנה

תמיד אהבתי והתחברתי לעולם הזוהר של בית המלוכה הבריטי, כמו שכל ילדה רוצה להיות נסיכה גם אני רציתי להיות נסיכה בבית המלוכה משל עצמי. הדמות של דיאנה סיקרנה אותי בגלל שהיא הייתה כמו הנסיכה המושלמת - יפה, מרשימה, מיוחדת במראה שלה (היא הייתה אייקון אופנה) יחד עם זאת הייתה ייחודית בקרבה שלה לעם, פופולרית ואהודה.

בעבודה שלי התמקדתי בדימוי החיצוני של דיאנה, בדיוקן שלה ובחפצים הסמליים והמלכותיים שלה (הכתר, הטבעת וכדומה) תוך כדי שימוש בין השאר בנצנצים שיש בהם משהו וולגרי, תעשייתי וקיטשי ואופן ציור שטוח ופופי.

ליאור תקוה | UPLOAD

רוב האנשים היום בוחרים לשתף את חייהם באינטרנט. החיבור האלחוטי הבלתי פוסק מוביל בין השאר לחרדות, בעיות דימוי עצמי ושלל בעיות ידועות אחרות. מוזר לראות אנשים שבוחרים לאחד בין המרחב האישי למרחב האינסטוש ולטשטש את הגבול ביניהם כמעט לגמרי - הדבר עצמו והדימוי כבר אחד הם.

בעבודת הגמר שלי אספתי סרטונים של אנשים שהחליטו להעלות לרשת את עצמם בכל מיני סיטואציות אישיות קשות. אנשים שמתעדים את התקפי החרדה שלהם, שמצלמים בינג׳ אכילה רגשית, מציגים את הפרעות הנפש שלהם לכולם. הם הרגישו שזה רעיון טוב.

רציתי לאחד הכל לכדי מנה אחת גדולה, לתמונה מפורקת-שלמה שמשקפת מציאות עכשווית.

יונתן פרוסט | פרא אדם

בפרויקט שלי רציתי להביע את האישיות שלי על הדיוקן בדרכים שונות, בין אם אילו אירועים שחוויתי בזמן האחרון או סתם מחשבות שעלו לי לראש.

רציתי להשים אותן על דיוקן כדי להביא את הרגשות שלי שאני רגיל להסתיר ולא להסתקרן בלהראות אותן לאנשים שאני לא מכיר, אז רציתי לעשות את זה בלי מילים אלא פשוט בתרגום של דיוקן. הפרויקט לא בהכרח מביע את איך שאני חושב על דברים אלא יותר איך אני מנתח אותם במחשבות שלי ומשתמש בדמיון שלי כדי להפוך אותם לאי-מציאות.

עילי אלבלנסי | זנזיבר

העבודה שלי נובעת ובעקיפין משקפת מחשבות שעוברות לי בראש ולרגשות בעקבות אירועים מסוימים, לאו דווקא ספציפיים ומוגדרים אלא ערב-רב של חומרי גלם כמו למשל תמונות מטיולים, ציורים שפעם ציירתי וקיבלו פרשנות חדשה ואירועים סתמיים מחיי היום יום.

הצבעוניות, הצורות והקווים הם מרכיבים חשובים בשבילי ברישומים ולפעמים הם-הם המוליכים והתירוץ לעשייה שלי, שיש בה הלך רוח קצת ילדי ותמים במבט שלו על העולם. אפשר גם לראות מוטיב חוזר של צורת גרעין בכמה רישומים, גרעין שמייצג לי את השלבים ואת המורכבות שיש בכל דבר, ואת הדברים שנמצאים מעבר למה שאנחנו מסוגלים לראות ולקלוט.

העבודה נוצרה בעקבות שחרור מהצורך האישי שלי למסגרת ידועה מראש של פרויקט, ומבטאת את החופש המחשבתי והתהליך שעשיתי בחצי שנה האחרונה.

נועה עזריאל | וונדר-וומן

נקודת המוצא לעבודת הגמר שלי הייתה אישית ונבעה מהרצון לעודד ולהרים לעצמי, לחזק את הביטחון העצמי שלי. תוך כדי התהליך, העבודה פנתה לכיוון שמזכיר בעקיפין קיר השראה שפונה בעיקר לילדות ונשים, בין השאר בגלל בחירת החפצים (כוסות וצלחות, כלי מטבח) וג׳קטין מג'ינס של נערות. המילים והמשפטים המופיעים על הצלחות והכוסות קשורים לעולם הנשי - בין אם זה אזכור של נשים שנרצחו על ידי בעליהם לאחרונה, ומילים שקשורות לדיכוי והעצמה נשית בכלל.

אמנית אמריקאית ידועה בשם ברברה קרוגר - שהתפרסמה בעיקר בעבודות פמיניסטיות שמחברות בין דימוי למילה - שימשה השראה לעבודה שלי.

שירה אברמוב | מסע בין כוכבים

אני אוהבת את העולם שנמצא מחוץ לכדור הארץ - החלל. מה שמושך אותי בו הוא האין סופיות שלו, החופש שיש בו, חוסר הגבולות, הצבעים הזוהרים והצורות המופשטות בו.

התוצר הסופי - גלקסיות שעברו עיבוד במחשב ותרגום לציור באקריליק (חומר אטום ולא זוהר) של צורות מופשטות גיאומטריות - אמנם נראה לעין מקובע ומחושב אבל נותן לי תחושה גדולה של חופש מעצם העשייה עצמה של פעולת האמנות.

מריה בנידזה | חלומות של אחרים

אני אף פעם לא זוכרת את החלומות שלי.

נקודת המוצא של העבודה שלי היא חלום שנחלם לפני 5 שנים על ידי חבר, חלום שעדיין אני לא יכולה לשכוח; הסיבה שהחלום נשאר בזיכרון שלי לפרק זמן כל כך אורך היא ההתרחשות יוצאת הדופן בו - מהתחלה מוכרת של שני אנשים שיוצאים לדייט דרך הופעתו של צונאמי פתאומי ולבסוף, אחרי הסערה, עם היד כרותה במים.

התחלתי לבנות קומפוזיציה בעקבות החלום המקורי והמראה שלו, אבל אחרי כמה ניסיונות הכנסתי את הפרטים החזותיים של החלום לסביבה ומרחב של חדר, ומכאן נוסף עוד יסוד לכלל העבודה שלי - שילוב בין פרטי החלומות השונים לחללי חדרים או תפנימים שהם פרי העיצוב שלי (כפי שניתן לראות בעיקר בשלוש העבודות הגדולות בתערוכה).

דרך העבודה אני רוצה להראות שאפילו את החלום המוזר ביותר אפשר להכניס לסביבה מוכרת לכולם אבל גם שונה בשביל כולם.

ניב אבילה | שבוע

הפרויקט שלי מתעסק בהעברת היום יום שלי דרך חולצות שעליהם יש הדפסים שהכנתי בפוטושופ.

בחרתי לעשות את זה על חולצות בגלל שאני אוהב לעצב בגדים משלי, וכשרואים עבודה על חולצה ולא כסתם הדפס בלי קונספט זה יותר מעניין את העין ומסקרן.

אראל שבו | דיוקן עצמי, סגר

בתקופה האחרונה נכנסו לסגר, הסתגרות, "בידוד". העבודה שלי מראה את התקופה האחרונה בצורה פשוטה, את עצמי מול הסגר ומול הגבריות בפרט. במהלך התקופה ובעקבות הסגר התחלתי להרגיש שאנשים מתעסקים יותר מדי בעניין הקורונה למרות שיש דברים אחרים שכנראה הרבה יותר חשובים, למשל, אני עצמי ודברים הנסתרים מן העין כמו הנושא של אסונות טבע עליו חשבתי הרבה לאחרונה. החיבור לאסונות הטבע בסרטון הוא שילוב שמע מאסונות טבע מסביב לעולם.

אושר גלצ'י | חברים על חפצים

מאז ומתמיד רציתי להתעסק בתנועה ואנטומיה. אף פעם לא הצלחתי לצייר דמויות שנראות אמיתיות ואנושיות, הייתי מציירת גוף שלא היה נראה נכון ביחס למציאות. זו הייתה נקודת המוצא לפרויקט שלי - הרצון ליצור גוף אנושי נכון אנטומית. לא רציתי גם להשתמש בסתם דמויות אקראיות כמודלים אלא בדמויות שתהיה להן משמעות לי, על כן בחרתי לעבוד על פי תמונות של חברים קרובים, חלקם תזהו מבית הספר. במקביל, על מנת ליצור עניין וגיוון - במיוחד לאור העובדה שלדמויות עצמן אין פנים - בחרתי במצעים שונים כבסיס לכל ציור.

המשותף לכל המצעים, החפצים השונים, הוא שמצאתי אותם בבית הספר, מפוזרים ומוזנחים - החבירה בהם והשילוב שלהם עם הציורים הופכים אותם לחפץ אמנותי. מה שמוצא חן בעיני בעבודה שלי הוא שלמרות שאין לדמויות פנים הן עדיין קלות לזיהוי (למי שמכיר אותן) בגלל המחווה הגופנית האופיינית לכל אחד מהן.