קום ולך לנינוה | דרו לזרוביץ'
תערוכת הגמר שלי עוסקת בסביבה, בעצמי, ובמערכות התמיכה שסביבנו. התערוכה היא שילוב של ציורים המבוססים על תמונות של חברים מחנוכה שחגגנו ביחד, תמונות שלי וציורים מופשטים שמתארים את המצב הרגשי, היצירתיות, ורמת המוטיבציה שלי במהלך תהליך העבודה.
כילד, לא הייתה לי מערכת תמיכה קבועה ויציבה. באופן כללי, חוסר מערכת תמיכה קבועה פוגעת בפיתוח של ילד, וגורמת בעיות נפשיות כמבוגר, ואני לא נפרד מהתופעה הזאת. הבעיות שנגרמו השפיעו, ועדיין משפיעות עליי, דרך כל ההתבגרות שלי. יש דברים שהייתי צריך לוותר עליהם, כמו טיולים שנתיים או גיבושים כיתיתיים, בגלל המגבלות שנוצרו.
בעיניי, יש משהו שמדהים אותי בקבוצת החברים שנוצרה סביבי. כבר שלוש שנים שאנחנו קרובים, אנחנו חוגגים חגים ביחד, מבלים ימים שלמים ביחד, ואני תמיד מרגיש בנוח ובמקום. כילד, זה דבר שלא חשבתי שיהיה אפשרי.
אוסף התמונות שאיתו התחלתי, משלושה ימים של חנוכה אותם בילינו ביחד השנה, היה אמור להוות את כלל העבודה, אך בזמן התהליך מצאתי את עצמי מתקשה או מתוסכל, ולא פעם הייתי צריך להוציא את הרגשות שלי על קנווס, גישה שהובילה ליצירה של כמה ציורים מופשטים. עם היצירות היותר מופשטות, לתערוכה התחילה להתגנב גם פרשנות על העצמי- אם אני מצלם כל חילזון שאני רואה ברחוב, למה לא לצייר אחת מהתמונות? אם יש לי תמונה ישנה ממראה מאובקת, שלי לבוש בבגדים שאולים של חברים אחרי הפעם הראשונה ששמתי אייליינר, ועדיין הצלחתי להיראות כמו בן, מרגיש כל כך נכון לתערוכה, למה לא להוסיף?
התערוכה היא אסופה של עבודות שעוסקות בכל התהליכים הללו, ובעיקר בחברים שלי. כאנשים, הם מדהימים ומעניינים וכל כך יפים, ורציתי להעביר את האופי והתחושות שלהם בתערוכה.
כולנו, במקום מסויים, יוצאי דופן, יוצאים מהקופסא, יוצאים מהמסגרת.
כשאלי אברהמי (אחד החברים שמצויר) התבקש להגיב על כותרת התערוכה, הוא אמר "באמת התקשתי הבוקר לקום". ואז הבנתי שהצלחתי.
