תחריט, פחם, אקריליק, שמן 

יש רגעים שבהם אתה עומד בלב סביבה מוכרת – כיתה, עיר, קבוצה – ומרגיש זר. כאילו הושלכת לשם (או משם), בלי הבנה של הקודים הלא כתובים שמנהלים את העולם שמסביבך.  אלא כי דווקא התחושות האלו – של ניכור, ושל התחלה חדשה זרה ורווית קשיים – הן לעיתים תחילתו של תהליך עמוק ובלתי נמנע. בדיוק כמו בטבע. 

הברירה הטבעית היא המנגנון שבו החיים בוררים את עצמם – לא מתוך תכנון ולא מתוך כוונה, אלא דרך רצף של שינויים אקראיים, הנתונים למבחן מתמיד של הישרדות. מי שמתאים – נותר. מי שלא – נעלם. 

השריפות שפרצו ביום העצמאות ה־77 מדגישות את עקרון הסינון הזה: האש לא תמיד נובעת ממעשה אדם, אך תמיד חושפת את חוקי הטבע הפועלים גם כשהם נראים כאוטיים. אין כאן צדק או כוונה – יש רק התאמה. 

 התערוכה מדברת את הנושא בשפה שקטה אך עוצמתית של תהליכים של התכנסות פנימה, כאב, התחדשות, והישרדות –  ניסיון שלי לחקור ולבטא את החוויה האנושית של חוסר שייכות, בדידות והתחדשות דרך תהליך טבעי ודרך עיסוק באסון ביום העצמאות. 

עבודת האינסטליישן שלי עוסקת בקשר המשפחתי בין סבתא, אמא שלי ואני. החלטתי להקדיש עבודה זו לקשר המיוחד שקיים בין שלושתינו, להתעמק בקווי הדמיון ובתכונות המשותפות לנו. עניין אותי לבדוק באיזה אופן אוכל להתערב בעבר על ידי שימוש בתמונות של הנשים הכי קרובות אליי, בתקופות שלא הכרתי אותן. 

כל תמונה מורכבת מתמונות ילדות שסרקתי, הדפסתי וגזרתי, לאחר מכן הדבקתי אותן ביחד לכדי תמונות משפחתיות ערוכות. אין לי רצון להסתיר את הטכניקה בה השתמשתי או לייצר אירוע מושלם, אלא לחשוף את המנגנון דרך השימוש בקולאז'.

המסגור של התמונות נעשה בשימוש חוזר של מסגרות ישנות שכבר אין בהן שימוש, מתוך רצון להחיות את העבר. 

כמו כן, הבחירה לשלב בחלק מהתמונות את חיות המשפחה בתור יצורים בעלי גוף אנושי וראש חייתי מגיעה מתוך ההבנה שחיות ליוו כל אחת מאיתנו בכל תקופות חייה ותפסו מקום משמעותי בתור בנות משפחה.

אני מרגישה שעל ידי יצירת תמונות משפחתיות המשלבות את שלושתינו בתור ילדות צעירות יצרתי עולם שאינו מתקיים בעבר, בהווה או בעתיד, אלא בזמן רביעי נצחי שרק האמנות מאפשרת ליצור. עולם בו אנו חברות הכי טובות, מתחבקות, רוקדות, משחקות ומתמזגות לכדי גוף אחד. 

התערוכה שלי עוסקת בחיפוש אחר זהות בתור ילדה יחידה. כילדה הרגשתי שהעיניים של המשפחה שלי מאוד עליי ושאני צריכה לעמוד בציפיות גבוהות מאוד בשביל לא לאכזב, תמיד הרגשתי שמתבוננים ובוחנים אותי בחומרה. לאחרונה אני מצליחה להשתחרר מזה והתחלתי לחקור את הזהות האישית שלי מתוך חוויה זו.

הוידאו המוצג מורכב מסרטון ילדות בו רואים אותי רוקדת בסלון בבית הישן שלנו. בתהליך העבודה פירקתי את הסרטון לפריימים וצבעתי אותם עם עפרונות צבעוניים. לאחר מכן סרקתי את התמונות והרכבתי את הסרטון מחדש על מנת ליצור תנועה של ריקוד ומעגליות.

בעבודה שלנו יצרנו פסל קקטוס מסוג צבר, הקקטוס שנצפה בכל מקום בארץ ומתאר את האדם הישראלי הטהור.

הפסל נוצר עבור גינת הקקטוסים בבית הספר לזכר עודד ליפשיץ ז״ל. 

ציפוי המלט המחוספס והאפור שמדמה אדמה או עפר ואת עמל הכפיים של אנשי הקיבוצים בכלל, ואת עודד ליפשיץ שהיה ממייסדי קיבוץ ניר עוז בפרט.

הצבע האפור שאינו מזכיר את צבעו הירוק והאדום/כתום בעת גדילת הסברסים, מהדהד אף הוא את המציאות הישראלית הקשה והכואבת בתקופה הנוכחית.

הפירות הם הפרטים היחידים שנושאים צבע שיש בו תקווה ואמונה, שהכל יחזור ויתקיים, הפירות שגדלו כבר עומדים זקופים וצבועים.

העבודה המשותפת ביני לבין רעות המורה שלי לאמנות היוותה חלק משמעותי מערך הפרויקט, השיחה הבוגרת ואמיתית בינינו על המצב, הגישה של שנינו לאמנות והדברים שלמדתי ממנה הן באופן מעשי והן באופן ערכי. 

העבודות בתערוכה נוצרו מתוך אינטואיציה, דמיון ואהבה לציור.

את תהליך העבודה התחלתי ביצירת כתמים בצבעי מים, בצורות חופשיות ללא תכנון מוקדם. אחר כך התבוננתי במה שנוצר, והמשכתי לאייר מעל, בין ומתוך הצורות. נתתי לציור "חיים" בכך שהכתמים הופכים לדמויות, יצורים, עיניים, מבנים ודימויים חיים.

כל ציור מרגיש לי כמו עולם קטן שאפשר להיכנס אליו ולשוטט בו; מרחוק רואים  צורות מופשטות וקומפוזיציה מעניינת וכשמתקרבים מתגלה עולם מלא בפרטים מפתיעים, הומוריסטיים או סוריאליסטיים וחסרי היגיון.

התהליך הזה מאפשר לי לצייר בצורה חופשית ואותנטית, מתוך מקום של הנאה, סקרנות ודמיון.

התערוכה שלי עוסקת בזיכרון,  בבית ובקשר בין אדם למקום. 

כשניסיתי לראשונה לפענח מה ארצה להציג בתערוכתה רציתי לדבר על ביתה של סבתי שפונתה משם בקיץ האחרון בעקבות פינוי בינוי. סבתא שלי גרה באותו בית מאז שאימי נולדה, וביליתי את רוב חיי עד גיל שנתיים וחצי בביתה, הרבה מזכרונות ילדותי נרקמו שם. הרגשתי לנכון לבחור את התמונה אותה ציירתי כי היא תיארה זיכרון מביתה ההרוס, יושבת "בפינתה" ואוכלת.

כשסבתא הייתה בהריון עם דוד שלי היא רקמה את התמונות המוצגות בתערוכה לצד הציור, שהיו תלויות בביתה הקודם. כך נוצרה תערוכה זוגית שמייצרת דיאלוג ביני לבין סבתא, דיאלוג שבא לידי ביטוי בין השאר בין הרקמות שלה והצורות המופיעות בציור.

איך נראית פגיעות שמסתתרת מאחורי שריון?

התערוכה "עור של פיל" עוסקת במרחב שבין עמידות לרגישות, בין חזות חיצונית יציבה לבין סיפור פנימי מורכב. הזהויות שאנו בונים לעצמנו, המסכות הרגשיות שאנו מאמצים — כולן דרכים לשרוד, לשרוד בתוך עולם שדורש מאיתנו חוזק. אבל מה קורה כשאנחנו עוצרים לרגע, מתבוננים פנימה, ושואלים: מה באמת מסתתר מאחורי העור העבה?

המסכה אינה בהכרח שקר.

לפעמים היא הצלה. לפעמים היא מגן.

לפעמים היא רק הסיפור שיכולנו לשאת.

בעולם שבו נמדדים על פי הצגה, ביטחון, חיוך, שליטה, "נראות" – המסכה הופכת להיות כמו שכבת עור נוספת.

אנחנו מחליפים דמויות, מעצבים מציאות חיצונית, ומשאירים את האמת שלנו מקופלת בפנים.

התערוכה הזו לא מנסה לחשוף הכל – אלא לשאול:

איפה אני מתחילה והמסכה נגמרת?

אילו פנים לא ראו בי?ואיך מרגיש הגוף, כשהוא סוף סוף בלי תחפושת?

התערוכה הזו התחילה מתוך עייפות.

עייפות מהצגה, מריצוי, מלהיות תמיד מישהי אחרת – כדי שיאהבו, שיקבלו, שלא ישאלו יותר מדי.

לאט לאט התחלתי לגלות את השפה של המסכות.

כמה הן לא סתם "שקר", אלא דמויות שפיתחתי כדי לשרוד.

כל מסכה בתערוכה היא גם פצע וגם הגנה. גם סיפור ישן וגם סימן שאלה פתוח.

בתהליך האמנותי ניסיתי לא רק לחשוף – אלא להבין:

מי אני, כשאין אף אחד שצריך להרשים?

הפרויקט הזה נולד מתוך ההרגשה שאני כל הזמן מישהי אחרת – בבית, עם חברים, בלימודים, אפילו מול עצמי.

ניסיתי לזהות את הדמויות שאני עוטה – ולדבר איתן.

לפעמים הן עוזרות לי לשרוד, לפעמים הן משתיקות אותי.

דרך המסכות, הכתיבה והחפצים, גיליתי כמה הזהות שלי היא לא דבר אחד – אלא שדה של קולות, צבעים, ורגשות.

אולי לא באתי להוריד את כל המסכות. רק להפסיק לפחד מהן

במהלך השנה האחרונה הרגשתי כי הצורך לבחור נושא "בעל מסר עמוק" לעבודה הסופית באמנות, גרם לי לאבד קשר עם הסיבה שבגללה התחלתי ליצור מלכתחילה. בנקודת משבר זו, החלטתי לעצור ולצייר את מה שאני אוהבת - ציורי נוף. 

בתקופה האחרונה, בזמן שמדינת ישראל מצויה במלחמת "חרבות ברזל" והמציאות היומיומית מלווה באי ודאות, מתח ופחד – בחרתי להתמקד דווקא ביצירת נופים שקטים ומרפאים. הרגשתי צורך עמוק לברוא, דרך הציור, עולמות של שלווה, טבע ויופי – כנגד תחושת הכובד והחוסר יציבות שמלווה אותנו ביום־יום.

תמיד התעניינתי בציור נופים, אני לומדת ציור ונמצאת בחוג איור מכיתה ד' ובכל סוף שנה אני מסכמת את השנה שחלפה בציור נוף על קנבס. ציורי נוף מאפשרים לי להתעמק בתהליך היצירה, דרך עבודה מדויקת עם צבעים וקומפוזיציה. עבורי, זהו תהליך מרגיע המאפשר לי למצוא שקט.

סבא שלי היה אמן. ואני הלכתי בעקבותיו מבלי לדעת, במין ייעוד שמיימי.

סבא שלי היה אמן ברזל. רק לאחר לכתו גילינו כי התעסק בזה. תמיד ידענו שעסק בברזל בעבודתו, אך הזכרונות ממנו כאמן כמעט ולא קיימים. הפסלים והמייצבים שיצר מברזל, כולם ידועים לנו רק מזכרונות של אימי וסבתי, שזוכרות את הפסלים בדרך מעורפלת למדי. מתוך מחווה לקארמה ולגנטיקה הבין דורית שהעביר לי ובניסיון לסגור מעגל עם אבל שלא בדיוק חוויתי, 

פיסלתי ושחזרתי מברזל חלק מפסלו של סבא שלי, את חלק ממנח הידיים של הדמות. שילבתי בפסל את הזכרונות שלי ממנו. הפסל מונח על מפת שולחן לבנה- הוילון בחדר הנעורים הקודם שלי, בבית בו חייתי רוב חיי, ובבית היחיד בו הוא ביקר אותי. במיצב רואים את ידיה של הדמות, מחזיקה את זכרונותיי מסבי. מצד אחד נראה כי הידיים מעניקות את הזיכרונות לצופה, ומנגד אם מסתכלים על המנח המלא, נראה כאילו הזכרונות מיועדים לזריקה. הניגוד בין זיכרון מתוק לשכחה הוא הקו שהנחה אותי בתהליך.

החיבור העמוק ביננו קרה כשהתחלתי להתבגר. סבא היה מכין לי סלטים, לוקח אותי לשבוע הספר כל שנה, ומטייל איתי בתל אביב למרות שבקושי יכל ללכת. בכל פעם שהגיע לבקר נהג להביא קופסא קטנה עם דובוני ונחשי גומי. במשך כל החיים שלי הייתי בוחרת את אותם הצבעים. בסופו של דבר, סבא שלי נקבר בבית קברות ביבנה עם נוף יפיפה, על גבעה. ההחלטה המשפחתית שלנו היתה לחגוג את חייו ולא להתאבל על מותו. אצלי בתהליך האבל, הזיכרון המתוק ניצח. לכן החלטתי לצבוע רק את הזכרונות שלי מסבא, ואת הידיים להשאיר בצבע הברזל המקורי, כדי לחלוק כבוד אחרון לאדם שהיה, ולהאיר על הזכרונות הטובים שלי ממנו.

עבודת הגמר שלי באמנות מורכבת מסדרת ציורים של יונים, כאשר כל יונה מייצגת עיר אחרת בישראל. בחרתי להשתמש ביונה – סמל של שגרה עירונית, של דו-קיום, ולעיתים גם של חן יומיומי – כדרך להביע סטריאוטיפים מקומיים, מתוך מבט ביקורתי וגם חומל.

הערים שבחרתי לצייר הן תל אביב, ירושלים, חיפה, בני ברק וסביון – כולן מוכרות לי היטב מהשיח הציבורי ומהחיים עצמם, וכולן מעוררות דימויים חזקים של זהות, סגנון חיים, פוליטיקה ותרבות. כל יונה צוירה באופן שמתכתב עם מאפיינים סטריאוטיפיים המזוהים עם העיר אותה היא מייצגת: יונת תל אביב לבושה בבגדים שגרתיים, מחזיקה קפה לטייק-אוויי ונראית ממהרת לאנשהו; יונת בני ברק עטופה בבגדים צנועים; יונת סביון הלבושה בלבוש מלכותי, עטופה במותגים ומרפררת לאסתטיקה של עושר. יונת ירושלים נושאת את הקונפליקט, בין קודש לחילוניות, בין דתות, לבושה בחפצים סמליים; וחיפאית – רגועה, מעורבת, מחזיקה מאכל מקומי אבל יפה בדרכה.

עניין אותי לבדוק כיצד אפשר לזקק אופי עירוני לדמות אחת פשוטה – יונה – ולראות איך דרכה נוצרות תגובות רגשיות שונות. היונה, שנמצאת כמעט בכל מקום, היא לכאורה יצור ניטרלי, אך דרך הייצוג שלה אפשר היה להדגיש הבדלים תרבותיים, מעמדיים ואידיאולוגיים מובהקים.

עבודת הציור נעשתה בטכניקת אקריליק על קנבס, תוך שימוש בפרטים קטנים – לבוש, עמידה, צבעים, אביזרים – שמרמזים על סיפורה של כל עיר. רציתי ליצור חיוך אצל הצופה, לפעמים גם אי נוחות, ובעיקר מחשבה על איך אנחנו תופסים מקומות דרך דימויים מוכרים, ואיך זה משפיע על האופן שבו אנו תופסים את עצמנו ואת האחרים.

בסופו של דבר, זו לא רק תערוכה על יונים או על ערים – זו תערוכה העוסקת ביצירת דימוי, על זהות, ועל האפשרות לדבר על נושאים עמוקים בצורה קלילה, צבעונית ומעט אבסורדית.

בעבודתי החלטתי לעסוק באישיות של הכלבים שלי איצקו, ליצ׳י וטופי.

התבוננתי בהם וחקרתי את ההתנהגות שלהם ואיזה אישיות זה בונה להם.

בעבודתי ציירתי את הכלבים שלי לפי האישיות שלהם למשל את טופי ציירתי ככלבה מפונקת ומצד שני גם מאוד חזירונת ,את איצקו ציירתי ככלב מבוגר אבל מאוד ילדותי ואת ליצ׳י ציירתי לפי התהליך שלו מגור לכלב בוגר שבהתחלה הוא היה גור תמים ואז אם הזמן הוא הפסיק להיות בטוח באנשים וניהיה יותר תוקפני עם הזמן.

החלטתי לצייר את הכלבים שלי בגלל שהם דבר מאוד חשוב בחיים שלי וזה לימד אותי יותר על האישיות שלהם ועל התנהגות שלהם .

העבודות בתערוכה נוצרו מתוך כאב של העבר, זיכרונות של צלקות ופחדים שמהם אני נמנעת שיצרו את זהותי.

בחרתי להציג סדרה של ציורים המתארים רגעים וכאבים שונים ממהלך חיי.

בחנתי כיצד אני יכולה להציג סיטואציות שונות באמצעות קנבס וצבעי אקריל והחלטתי לצייר אותם בדימויים שונים.

בילדות, קרו לי אירועים מסכני חיים ונורות אדומות שהחלטתי שהעבודת גמר שלי תעסוק בהם, כגון: טביעות בים - היו לדעתי הרגעים הכי מבהילים שקרו לי שאני זוכרת עד היום ולכן בחרתי להציג אותם בציור על קנבס הכי גדול בתערוכה.  הארנב שלי - הפחד שלי שיקרה לו משהו, ציירתי אותו בקומפוזיציה מבולגנת בה פירקתי את איבריו לחלקים שונים, הלוקחת השראה מציור ה"גרניקה" המתארת פיצוץ. תיקנים - ההרגשה הלא נעימה שהם גורמים לי, אי הנוחות והבהלה כאשר הם יוצאים מכל מקום. מדרגות - התגלגלתי במדרגות בגיל קטן מקומה גבוהה עד לחניון, מה שגרם לי לצלקת לכל החיים בגבה ופחד ממדרגות. צלחת ובתוכה פרוסת לחם- הפרעות אכילה.

התהליך של היצירה לא היה פשוט. הוא דרש ממני להתמודד עם זיכרונות מכאיבים ולתרגם אותם לדימויים ויזואליים. כל ציור היה מסע אל תוך הפחדים שלי, והיכולת להציג אותם על הקנבס  ולחשוף אותם לעולם היוותה עבורי סוג של שחרור. כשאני מביטה על התוצאה הסופית, אני מרגישה שהצלחתי להפוך את הכאב ליצירה, וזה ממלא אותי בתחושה של עוצמה וסגירת מעגל.